אם נדמיין לרגע את עולמם של הילדים כמגרש מרוצים, עם כמה מסלולים, אולי נצליח להבין חלק ממה שמניע ומעורר מוטיבציה בהתנהגותם.

ככלל יש לזכור שילד איננו מתכנן את התנהגותו בצורה מאורגנת ובתהליך קבלת החלטות בוגר ומסודר. החלטות ילדים נובעות ומתקבלות בד"כ בצורה אינטואיטיבית רגשית וחווייתית.

הילד הבכור

הילד הבכור נולד ומביט על המגרש, כולו לרשותו. הוא רוצה להגיע אל הוריו, לזכות בתשומת ליבם, בהכרתם, הוא רוצה שיראו אותו. כשהוא לבד על המגרש רק אותו רואים. באיזה מסלול שיבחר תשומת הלב תהיה נתונה, תמיד, רק לו. הוא יעדיף להישאר בכל מסלול בו יקבל תשומת לב גדולה יותר (גם אם מדובר בתשומת לב  לא נעימה על התנהגות שלילית).

והנה מופיע על המגרש תינוק חדש, מתחרה חדש. הוא כבר לא לבד. מה על הבכור לעשות כדי לזכות בתשומת לב מההורים, להגיע אליהם ולדעת שרואים אותו ומתייחסים אליו? מה גם שהתינוק החדש נמצא עכשיו במסלול הכי פנימי ומאפיל עליו.

הוא יכול לדחוף (תרתי משמע) את המתחרה החדש למסלול מאחור, הוא יכול לקפוץ, לצעוק, להשתולל.. התנהגות שללא ספק תיתן לו תשומת לב (אולי לא נעימה, כאמור, אבל עדיין תשומת לב).

לחליפין הוא יכול לבחור במסלול הפנימי הקרוב להורים, צמוד לתינוק אך גבוה ממנו, חזק ממנו, אחראי ממנו, מנוסה ממנו ולנסות לְרָצוֹת אותם. להיות המלאך שלהם. ההורים יחזקו אותו על כך.

והיה ולא יחזקו ויעודדו אותו על כך, הוא יכול לבחור להתמיד באותו מסלול, עם ערגה פנימית עמוקה שלא תתמלא, או לבחור במסלול אחר, של התנהגות "שלילית", רעש בכי וצעקות, כפי שנכתב קודם..

התינוק החדש – הילד השני

הילד השני גדל בתוך מגרש בו יש הורים וילד נוסף שכבר בחר מסלול: מסלול של התנהגות חיובית או "שלילית" מכל הסוגים והדרכים.

בדרך כלל יבחר הילד השני בדרך התנהגות במסלול הפנוי. אם מסלול הריצוי יהיה פנוי סביר להניח שהוא יהיה שם.

אם הבן הבכור נצמד למסלול הריצוי, נמצא את הילד השני מחפש את דרכו במסלולים אחרים לקבלת תשומת לב מההורים, לעיתים קרובות במסלול ההתנהגות המפריעה. מסלול זה הכי נוח לקבלת תשומת לב.

וכך בילד השלישי.. הוא יחפש את מסלול משלו, מסלול שיהיה פנוי. יכול להיות שיבחר במסלול העצמאי, המצחיקן, הביישן וכו' – כל מסלול פנוי בו יקבל תשומת לב מההורים יכול להתקבל בברכה.

במשך השנים הילדים בדרך כלל מחליפים מסלולים.

למרות שבד"כ מי שנצמד למסלול "הילד ה״מְרַצֶה" לא יאפשר לאף ילד אחר להיכנס למסלול זה. הוא ישתדל "להפליל" אותו מול ההורים בשלל אירועים: "אמא, הוא עולה על הספה עם נעליים!". "אמא, זה מסוכן הוא יכול להיפגע!". "אבא, הוא מרביץ, לוקח, מפריע לי…״ וכו׳.

תפקיד ההורים

תפקידנו כהורים הוא לאפשר לילד להיות בשלל המסלולים ועדיין לראות אותו ולא לתת לו "להיעלם". הנִראוּת, הפידבק החיובי והעידוד יחזקו התנהגות חיובית של הילד.

עם זאת נזכור שילד שרק מְרַצֶה את הוריו מאבד הרבה מחרותו, מדמיונו ומן העצמיות שלו. לכן ניתן הרבה מקום ותשומת לב לעצמאות, יוזמה אישית, ניסיון ללמוד דברים חדשים גם אם הם מפריעים, או פוגעים. תשומת הלב תהיה על הניסיון ולא על התוצאה.